צור קשרלקביעת פגישה אישית
דף הביתמאמריםסמכות הורית

סמכות הורית

פורסם: 13/04/2013
מאת: מערכת האתר

למי-  למי- יש יותר כבוד?

 השיר " כבוד" מהמחזמר "קזבלן"  מתנגן בראשי פעם אחר פעם כאשר אני פוגשת הורים צעירים שפשוט איך לומר? לא מסתדרים עם הילדים…לא יודעים איך להתנהג איתם … מרגישים חסרי אונים …אבודים !

 ובהוויה המשפחתית הזו תמיד  קיים הילד שאומר: לא בא לי! והילדה שאומרת : אמא תקני לי! והפעוט שמנהל את הבית ומחליט על סדרי הפעילות והמהלכים בשוטף היום יומי והוא כולו מטר וקצת…אבל הוא מנכ"ל המשפחה!

 ויש להם לקטנטנים הרבה כלים בארגז הכלים שלהם, הם נולדים עם הכלים האלו:

  • להתעורר פעמים רבות דוקא בלילה ולצרוח בבכי צורמני …
  • ואם גם זה לא עוזר-  יש המשתמשים בשיעול והקאה מכוונים ,אולי זה יזעזע את ההורים שלי…
  • הם יודעים לערוך התקפי זעם דוקא במקומות הכי פומביים (קניון, מרפאה)ולא רק שם…
  • סרבנים ועקשנים דוקא בשעה של לחץ…
  • וגם יודעים להשתמש בחיוכים ממזריים ממיסים וכובשים לאחר כל מעשה אסור…

ועוד…

 וההורים? מה יש בארגז הכלים שלהם? במה נוכל להשתמש בעידן שלנו, כיצד נוכל להיות הרמזור ומורה הדרך לילדינו בראשית חייו?כיצד נאפשר לו להסתדר בסביבה בה הוא גדל?להכיר ולהפנים את הקודים הנורמטיביים של התנהגות בחברה בה הוא חי?

הילד במרכז

בעבר הרחוק, בעולם העתיק, ילדים התחנכו מתוך יראת כבוד להוריהם ,כאשר הדגש היה על המילה יראה, פחד. ילדים פחדו מההורה , בדרך כלל היה זה אבי המשפחה או זקן השבט.

 בעולם המודרני , עידן שבו התפתחה מודעות לצרכי הילד ונוצרה הגישה של : "הילד במרכז " עידן שבו נכתבה מגילת זכויות הילד,הכלים הקודמים הוצאו מכלל שימוש . בחברה הנאורה, הורה אמור לא להשתמש יותר בשיטות של הפחדה , ענישה או כוחניות כלשהי כדי לחנך ילד.בנוסף, הורים היום עסוקים מאד בעולם העבודה התובעני,עסוקים בהישרדות,בקידום קריירה ונוח להם לספק את צרכי הילד ובלבד שיהיה שקט תעשייתי.

אז מה עושים?

ובכל זאת כיצד נראה להם את הדרך הנכונה המתאימה ? הכלים העתיקים כבר לא מתאימים לנו כיום,במקרים רבים הדרך שבא חינכו אותנו הורינו לא מתאימה לדרך שבה אנו מבקשים להנחיל לילדינו דרך ארץ וחיים מוצלחים…

מרגע הולדתו ואף לפני כן בתקופת ההיריון,מכוונים ההורים לכל צרכי הילד : נקנה לו את הריהוט הטוב ביותר, נארגן לו את החדר היפה ביותר,את הבגדים הכי יפים  וכו…

וכבר בבואו הביתה מחדר הלידה , כל המשפחה (גם המורחבת) מכוונת אליו : הוא צריך לאכול , צריך להחליף לו ,לעשות לו אמבטיה,להיות בשקט כדי לא להעירו , ולפעמים אפילו לקנות מכונית חדשה כדי שתתאים לגודל העגלה המיוחדת שקנינו לו ועוד… כל כולנו, מחשבותינו ורגשותינו מתועלים ומנווטים לדבר אחד בלבד: הילד,מה הוא צריך ומה הוא רוצה בכל רגע נתון!אנו לומדים אותו,חשים אותו,מתכווננים אליו, כאילו כל אישיותינו, מאויינו, צרכינו מבוטלים לחלוטין,לא קיימים עוד.

חשוב לי לציין,כדי שלא יהיה מקום לטעויות: בגישתי המקצועית לעולם לא אנחה את ההורה להתעלם מבכיו של תינוק בן יומו,עד "שיבין את העניין…"

 ונחזור לשיר: למי יש יותר כבוד? זה הרי ברור מאליו וזה מתחיל ממש בראשית חייו של התינוק: הכבוד ניתן לנסיך הקטן!

ומה קורה עם ההורה ? היכן הכבוד המינימלי הראוי שמגיע לו?לא מדובר על יראת כבוד שרחשו לאב המשפחה בחברות קדומות , הרבה פעמים מתוך פחד אמיתי , מדובר על מינימום של הוגנות ביחסים בין חברי המשפחה : מתן כבוד ראוי להורים! התחשבות ברצונותיהם וביכולותיהם  , התחשבות בצרכיהם הבסיסיים כבני אדם ! ובמילים פשוטות: לא לשכוח שגם ההורה קיים!

וגם זה תפקיד ההורים- לדאוג לעצמם ! וזה מתחיל ממש עם ראשית הווצרות החיים, בתקופת ההריון, כאשר יחד עם ההתפעלות מהבריאה המשותפת החדשה והתפעמות מכל בדיקה/סריקה, כל אולטרסאונד וכל שלב התפתחותי – לא לשכוח את הזוגיות, להמשיך לטפחה ולהדגישה בסדר היום המשפחתי במתן העדיפות הראויה לה. לא לשכוח את טיפוח המרחב האישי של כל אחד מבני הזוג ו" הטענת הבטריות" האישית של כל אחד כאדם שטוב לו.

זו לא בושה , זה הכרח המציאות שכל הורה ידאג גם לעצמו באופן אישי  כאדם שטוב לו.

ובהגיענו הביתה עם הרך הנולד: נכון שיש צורך במכוונות אליו , אל היצור חסר האונים הזה,אל האיתותים שלו , אל כל הפעילות הטיפולית בו.אך חשוב לא פחות לאזן ולשבץ בסדר העדיפויות גם את ההורה,לכבד גם אותו לתת מקום גם לו: האמא צריכה להתארגן להתחזקותה לאחר הלידה, ובתרגום אופרטיבי:האם אמורה לשבץ בסדר יומה מנוחה לעצמה , תזונה נכונה ופעילות שעושה לה טוב, האב-יהיה שותף להוויה המשפחתית הנוצרת ,יקח חלק בכל סוגי הפעילות עם התינוק ולא יצא מהתמונה, ושני בני הזוג  בצומת זו אמורים לחזק את הזוגיות,לראות גם את עצמם ולא רק את התינוק , לתת מקום גם לפעילויות משותפות אהובות עליהם .כלומר בעצם יתנו כבוד לעצמם כבני אדם! התייחסות לעצמם במרחב המשפחתי החדש ! בהתארגנות ההתחלתית בבניית המרחב המשפחתי לאחר הלידה, לתינוק יש מקום נכבד, אך לא בלעדי!

במשפחתינו נהגנו לחגוג ימי הולדת לילדינו עם המשפחה המורחבת. עד שיום אחד,כשביתי הבכורה היתה בגיל ההתבגרות, נשאלה השאלה: מדוע בעצם אין אף פעם התייחסות לאבא, או אפילו לאמא? גם אנחנו נולדנו באיזשהו תאריך…גם אני רוצה יומולדת…  ומאז מציינים בהדגשה בכל אירוע משפחתי את כל התאריכים של כל אחד מבני המשפחה , וכל אחד מקבל את ההתייחסות המגיעה לו(ברכות, עוגה וכו'..)

כי אם אנחנו לא נתייחס לעצמינו, איך ידעו הילדים לעשות זאת?ממי ילמדו הם להתייחס להוריהם?

לסיכום

זה מתחיל עם לידת הילד הראשון במשפחה: אנו ההורים אמורים להנהיג במבנה המשפחתי שלנו דפוסים של  כבוד הדדי של כל אחד מבני המשפחה לזולתו.בראשית חייו, יחד עם חלב אימו יונק מאיתנו הוריו את דפוסי התנהלותו בסביבה בה הוא חי. כבר אז, בראשית החיים, אם ננחיל את הדרך המכבדת את כל חברי המשפחה כאחד – הצעידה המשותפת במשעול החיים שלנו – תהיה רצופה תקשורת מתאימה, הנאה והצלחה!